פסק-דין בתיק ער"ם 3818/03

           בפניי ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי למשמעת של עובדי הרשויות המקומיות (תיק משמעת 5/01), אשר הרשיע את המערער בעבירות לפי סעיפים  9(3) ו - 9(4) לחוק הרשויות המקומיות (משמעת), התשל"ח-1978 (להלן: חוק המשמעת). בעקבות הרשעתו, גזר בית הדין (ברוב דעות) על המערער אמצעי משמעת של פיטורין תוך תשלום גמלאות על-פי חוק שירות המדינה (גמלאות) [נוסח משולב], התש"ל-1970 (להלן: חוק הגמלאות). הערעור נסוב הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין.

עיקרי העובדות

1.        ביום 8.1.01 הוגש כנגד המערער, עובד עיריית נתניה מזה 29 שנים ושרברב במקצועו, כתב-תובענה המייחס לו שני אישומים. על-פי האישום הראשון, ביום 30.8.00, בשעה שנקראו המערער ועובד נוסף, מר בובליל, לבצע תיקון בצינור שהתפוצץ בחוף הים, נכנס המערער למים למשך כרבע שעה, תוך שהוא משאיר את חפציו האישיים ואת מכשיר הקשר שלו בידי המציל. כאמור בכתב-התובענה, נדרש המציל לכרוז למערער באזני קהל המתרחצים על-מנת שיענה לקריאה שהתקבלה באותה עת במכשיר הקשר. במעשיו האמורים, כך נטען, פגע המערער בתדמית העירייה ובשמה הטוב ועבר על סעיף 9(3) לחוק המשמעת. על-פי האישום השני, ביום 4.9.00, במהלך בירור שנערך בעקבות אירוע הרחצה בים, מסר המערער תצהיר כוזב לפיו טבל אך את רגליו בים ולא את כל גופו. במעשה זה, כך נטען, התנהג התנהגות שאינה הולמת את תפקידו כעובד עירייה, עבירה לפי סעיף 9(3) לחוק המשמעת, וכן התנהג התנהגות בלתי הוגנת במילוי תפקידו, עבירה לפי סעיף 9(4) לאותו החוק.

ההליכים שקדמו להגשת כתב-התובענה

2.        עם היוודע דבר רחצתם של המערער ומר בובליל בים במהלך שעות העבודה, וקודם להגשת כתב-התובענה, נתבקש המערער על-ידי הממונים עליו לפרט בכתב את השתלשלות האירועים באותו היום. בין היתר, הביע המערער בדברים שכתב הבנה לחומרת המעשה וחרטה עליו. כעבור מספר ימים, הוזמן המערער לחתום בשנית על אותו מסמך אלא שהפעם עשה כן לאחר שהוזהר על-ידי עורכת-דין מטעם העירייה. בסמוך לאחר מכן, לאור התמונה העובדתית שהצטיירה בפני המשיבה, על-פי גרסת המערער באותו שלב, קיבלו המערער ומר בובליל מכתב נזיפה, ברם, מכתב זה בוטל מספר ימים לאחר מכן, לאחר שנודע למשיבה כי הפרטים שמסר המערער בתצהיר, באשר לאופי הרחצה ומיקומה, אינם מדויקים. כך, לאחר הליך בירור שקיים מנכ"ל העירייה, נמצא כי המערער שחה בים ולא רק טבל את רגליו, כפי שהצהיר. כן התברר כי הרחצה התבצעה שלא בחוף פולג שאליו נקראו לצורך תיקון התקלה, אלא בחוף סירונית הסמוך ופרט זה לא נמסר על-ידי המערער ומר בובליל. לפיכך, בגין שחייתו בים בזמן היותו בתפקיד, ובגין מסירת הגרסה הכוזבת, הוחלט על השעייתו של המערער למשך 14 ימים, החל מיום 20.9.00. ביום 8.1.01, כאמור, הוגש כנגד המערער כתב-התובענה על-פיו הורשע ודינו נגזר לפיטורין.

ההליכים בבית הדין

3.        לאחר שעיין בחומר הראיות ושמע את העדים שהובאו בפניו, קבע בית הדין כי המערער אכן רחץ בכל גופו בחוף אחר מזה שנקרא אליו לצורך תיקון התקלה, כנטען באישום הראשון. לפיכך, נקבע כי הגרסה שמסר בפני עורכת-הדין, בדבר טבילת רגליו בחוף בו ארעה התקלה הנה בגדר תצהיר כוזב, כאמור באישום השני. בהכרעת הדין מתח בית הדין ביקורת חריפה על התנהגות המערער, הן ביחס לפער בין גרסתו, כפי שנמסרה בפני עורכת-הדין, לבין גרסתו בבירור שנערך לו, והן ביחס לעצם הרחצה בים במהלך שעות העבודה. נקבע כי הוכחה אשמתו של המערער בשני האישומים שיוחסו לו ועל-כן הורשע, כאמור, בעבירות לפי סעיפים 9(3) ו - 9(4) לחוק המשמעת. לאחר ששמע את הטיעונים לאמצעי המשמעת, קבע בית הדין את הדברים הבאים:

"סבורים אנו כי לולא נתפס הנאשם בקלקלתו היה אף חוזר על התנהגותו. התרשמנו שהנאשם אף אינו מקבל שהתנהגותו היתה פסולה ובלתי נסבלת, והמעיט בערך מעשיו. הגם ובמיוחד שהיה הבכיר בצוות - הנאשם ובובליל. נגד האחרון הוגשה באותו מועד תובענה דומה ובעיסקת טיעון מיום 28.11.01 הודה, הורשע והוטלו עליו אמצעי משמעת של פיטורין על תנאי. נוסיף לכך התנהגות הנאשם בבי"ד זה, דהיינו הדחיות 'הסדרתיות', אי-הופעתו אף בלא בקשת דחייה, תוך זילות ביה"ד, לא היה בהן לכשעצמן כדי להשפיע על אמצעי המשמעת אך בא ללמדנו על מיהות העובד".

           לפיכך, הטילה דעת הרוב בבית הדין על המערער אמצעי משמעת של פיטורין, תוך תשלום גמלאות, בהתאם לחוק הגמלאות. כנגד הכרעת הדין וגזר הדין הוגש הערעור שבפניי. 

           ביום 29.4.03 נעתרתי לבקשת המערער והוריתי על עיכוב ביצוע גזר דינו של בית הדין עד למתן החלטה בערעור.

טענות המערער

4.        בא-כוח המערער טען בכתב ובעת הדיון בפניי כי המסמך עליו הוחתם מרשו איננו תצהיר כמשמעותו בפקודת הראיות ולפיכך, הרשעת המערער במסירת תצהיר כוזב, אין לה על מה שתסמוך. על-פי הטענה, כתיבת המסמך על-ידי המערער במועד אחד, ואזהרתו על-ידי עורכת הדין במועד מרוחק מספר ימים מיום חיבורו, שומטת את הקרקע תחת תוקפו החוקי של התצהיר. בא-כוח המערער הוסיף וטען כי מתוכן הדברים שנרשמו על-ידי המערער לא ניתן להסיק באופן חד-משמעי כי אין הוא מודה ברחצת כל גופו בים. עוד טען בא-כוח המערער, כי ההתנהגות בגינה הורשע המערער הנה בגדר "זוטי דברים". בא-כוח המערער ביקש כי בית משפט זה יפעיל סמכותו הטבועה ויבטל את כתב התובענה בעילה של "הגנה מן הצדק". זאת, לאור הקלות בה קיבלה המשיבה את ההחלטה להגיש את התובענה כנגד המערער. לחלופין טען בא-כוח המערער גם כנגד חומרת אמצעי הענישה שהוטל על מרשו, וזאת ביחס לעבירה שביצע ובהתחשב בעברו המשמעתי הנקי ומסירותו לעבודתו. כן נטען, כי גזירת הפיטורין, לאחר שהמערער כבר הושעה לשבועיים ימים, מהווה ענישה נוספת בגין אותה עבירה, האסורה על-פי סעיף 19 לחוק המשמעת. בא-כוח המערער הוסיף כי לא היה מקום להבחין בין המערער לבין מר בובליל לעניין אמצעי המשמעת שהוטלו עליהם.

אשר לאישום הראשון

5.        מעיון בתיק ובטענות הצדדים עולה למעשה כי אין מחלוקת עובדתית בין הצדדים, ביחס לשאלת הרחצה בים. מוסכם, כי המערער ומר בובליל רחצו בים במשך כרבע שעה, בזמן שחפציהם האישיים כמו גם מכשיר הקשר, שנועד לצורך מענה לקריאות המוקד, הושארו אצל המציל. אכן, כניסת המערער והעובד הנוסף למים בשעת עבודתם, כשהיה עליהם למלא תפקיד והם מזוהים כעובדי עירייה אשר היו במקום שעה שנדרשו לתיקון תקלה בביוב, מהווה התנהגות העלולה לפגוע בתדמיתה או בשמה הטוב של הרשות המקומית, כאמור בסעיף 9(3). עובד רשות מקומית, אשר נשלח מטעמה לבצע את תפקידו הציבורי, ובמקום זאת, מנצל את הזמן לענייניו הפרטיים, בהכרח פוגע בתדמית הרשות בפני הציבור. עמד על כך בית משפט זה בער"מ 4/80 עיריית תל-אביב-יפו נ' זיוה גמרמן, פ"ד לה(1), 218 ,219:

"היעדרות מן העבודה, ללא נטילת רשות, יש בה פגיעה במשמעת ואף פגיעה באזרח משלם המסים, הזכאי לכך שהעובדים המופקדים על שירות הציבור ימלאו תפקידם כיאות ויהיו נוכחים במקום עליו הופקדו כדי לבצע שם את תפקידם".

           כך, גם עיכוב הטיפול בפנייה ציבורית לטובת עניין פרטי, מהווה התנהגות לא ראויה הפוגעת באינטרס הציבורי לתקינות וליעילות המנהל המקומי.

אשר לאישום השני

6.        כאמור, לטענת בא-כוח המערער, העובדה שמרשו הוזהר על-ידי עורכת הדין מספר ימים לאחר שמסר את גרסתו בכתב, פוגמת בהיות המסמך שנחתם על-ידי המערער תצהיר, ולפיכך נשמט הבסיס המשפטי תחת אישום זה. לא מצאתי ממש בטענה זו של הסנגור המלומד. המסמך שנוסחו נכתב קודם לכן נערך מחדש כך שהמערער הצהיר על אמיתות תוכנו בראש המסמך, לאחר שהוזהר על-ידי עורכת הדין של העיריה. המערער חתם בפניה על ההצהרה, והיא אימתה את חתימתו. לפיכך, יש לראות במסמך זה תצהיר כמשמעותו בפקודת הראיות. מכל מקום, אף אילו היה ממש בטענה זו, שאלת היות המסמך בגדר תצהיר אינה שאלה מכרעת לצורך ההרשעה של המערער בהתנהגות שאינה הולמת עובד רשות מקומית. בפני בית הדין הוכח כי המערער חתם על שני מסמכים: האחד נרשם ונחתם ביום 30.8.00 ובו פורטה השתלשלות העובדות לפי גרסתו, וביום 4.9.00 הוסף על-גבי המסמך נוסח של הצהרה לאחר אזהרה של עורכת הדין, ועל אותו נוסח חתם מחדש המערער בנוכחותה. על-פי קביעות בית הדין, העובדות שפורטו במסמך היו כוזבות. ולפיכך, די היה במעשה זה כדי להוות עבירת משמעת של התנהגות בלתי הולמת ובלתי הוגנת - עבירות שבהן הורשע. חתימתו של המערער על ההצהרה הכוזבת, ומסירת דיווח שגוי לממונים, בעל-פה או בכתב איננה עולה בקנה אחד עם התנהגות ראויה במקום עבודה לא כל שכן, כאשר בשירות הציבורי עסקינן.

טענות נוספות